יוסי פלס:
ערן אל-בר (יליד 1967) מייצג, כאמור, כיוון שונה מזה של אייל אדלר. הוא נמנה עם אותם מלחינים בני-זמננו, השבים אל נתיבים קומפוזיטוריים של מלחיני המחצית הראשונה של המאה ה-20 - ודווקא של הפחות רדיקליים שביניהם. הטונאליות המורחבת, ששימשה מלחינים רבים במאה ה-20 , משמשת גם את אל-בר ובדומה להם, גם הוא משתמש באופן חופשי בהרמוניה טרציאלית ומרחיב את מעגליה של הטונאליות באמצעות תבניות מודאליות - בין היתר בולטות תבניות פריגיות, לוקריות וחיג'אזיות, והרושם הוא (עד כמה שאפשר להסיק מהאזנה ללא תווים), שהחומר המלודי וההרמוני מתהווים מצירופים אוקטאטוניים (או,אולי, שיטה הדומה לזה). בכל היצירות שבתקליטור חוזרת ונשמעת, חוזרת ומתנגנת, מעין תבנית-אב, המורכבת מטרצה גדולה ומסקונדה קטנה (אותה תבנית , שהופיעה, כזכור, ב"דיאלוגים" של אדלר).
אף שאבני הבניין של אל-בר, אין בהן מן החדש, הוא מצליח ליצור לעצמו ניב אישי. לציון מיוחד ראויות, לדעתי, הסונטה לצ'לו ולפסנתר, השלישייה לכינור, צ'לו ופסנתר והסונטה לפסנתר סולו.ביצירות האלה השיג המלחין עומק רגשי,עוצמת ביטוי וכנות, המדברים אל לב המאזין. הסונטה לצ'לו והשלישייה כתובות בפרק אחד ומהוות, לדעתי, גם השג צורני מרשים. בסונטה מעוצבת הצורה באמצעות הנגדתם של נושא לירי איטי ונושא ריקודי-קיצבי. השלישייה צומחת ממוטיב דמוי-מורדנט של סקונדה קטנה ויש בה התפתחות דרמטית, שמעוררת במאזין מתח ודריכות מתמדת, עם הפוגות אפיזודיות קצרות, כמו החלק הריקודי (בערך ב- (04:30 או החטיבה הלירית (בערך ב- (06:25 . למעשה, גם הסונטה לפסנתר כתובה ברצף אחד, אלא שכאן החלוקה לחטיבות - ולשני פרקים - ברורה יותר. כותרת המשנה של היצירה היא "פעמונים" וחטיבת ה"פעמונים" חוזרת בה בשינויים, כ"רפריין" של רונדו ומאופיינת באקורדים כמו-אימפרסיוניסטיים ובצלילים פעמוניים, מהדהדים, גבוהים ונמוכים.
בסונטה לכינור ולפסנתר אין אמנם ממידת העומק של שלוש היצירות הנזכרות לעיל, אבל יש בה נימה אישית לוקחת לב. הנטייה הטונאלית (והטרציאלית) בולטת עוד יותר ביצירה זו, שפרקה הראשון הוא "מחווה לז'אק ברל" (עם ציטוט מנעימת "גרינסליבס" ואולי גם של מוזיקה מאת ברל, שלא הצלחתי לזהות); הפרק השני קרוי "מנטרה" ובו חוזרת נעימה קצרה,שבבסיסה מוטיב עולה בטטרקורד "סבא זמזמה", והפרק השלישי הוא "פינאלה" ריקודי. תצויינה עוד הלחנות הטקסטים של אל-בר, למלים של נתן יונתן, ואסקו פופה ואברהם חלפי. ניכרים בהן הקשר למסורת המדריגל והליד והרגישות הרבה לניואנסים ולדקויות, הנובעים מן הטקסט.
אל-בר קיבץ בתקליטורו זמרים ונגנים מארצות שונות והם עושים בדרך כלל את מלאכתם נאמנה. ....היה נעים להכיר את המוזיקה של אל-בר, כמו את זו של עמיתו, אייל אדלר. אם לעשות פרפראזה על דברי המשורר, במה נותר עוד להתנחם בימים טרופים אלו, אם לא במוזיקה, ודווקא במוזיקה צעירה, לאחר שכבר מאה שנים ויותר מזהירים אותנו מפני קיצה הקרב של המוזיקה הקונצרטית- האמנותית.