בלוג - רשמים אישיים - סיפורים- הגיגים לתפריט הבלוג
"איך היה בארץ?"
הסיפור הקצר הזה נכתב ב 2008, במהלך שליחות חינוכית של הסוכנות היהודית בהונגריה
בבית הקפה קאלו ברחוב דרך בית לחם בירושלים אני פוגש כמה חברים. לאחר שרובם מתפזרים, אני יושב להמשיך שיחות אל תוך הלילה עם ולדימיר – נגן חליל צד בתזמורת בירושלים. נכנס זוג צעיר ויפה, הוא מנשק את המזוזה והיא אחריו, מתיישבים ומזמינים מיץ תפוחים חם. אחר כך הוא מנשק אותה. לרגע זה נראה לי מושלם: להראות אהבה לאלוהים ולאהובתך באותה דקה ממש. הם מביטים זה על זה במבט רומנטי. מחייכים. מספרים בהתלהבות ילדותית על השבוע שעבר עליהם. אולי הוא חייל והיא אהובתו שחיכתה לו בעיר. אולי היא סטודנטית שסיימה איזו עבודה מתישה. לא ניתן לדעת.
הבירה שהוגשה לי לא מספיק קרה. אני קורה למלצר "אחי, זה לא קר" וחושב: כמה זמן לא קראתי למלצר "אחי". הוא מחייך חיוך נדיב ומחליף את הבקבוק. נכנסת אישה צעירה שמכירה את ולדימיר. הוא מציג אותי: "תכירי, ערן, חבר שלי. מלחין". אני המום לרגע, כמה זמן לא הציגו אותי בתואר מכובד שכזה. ולדימיר הגיש השנה כמה תלמידים לבגרות עם יצירה שכתבתי ובשבילו כל העניין הזה עם הסוכנות הוא זמני. אני, שנמצא עמוק כל-כך בתפקיד, כבר הספקתי לשכוח את הזהות המקצועית איתה יצאתי מפה להונגריה. השארתי אותה כאן עם כמה ארגזים מלאים בספרים.
למחרת השמש מחייכת בחום של 12 מעלות בין ענן לענן. חורף ירושלמי יפה. אני שיכור מהאויר הנקי, מהאוירה החברית ותחושת הביטחון הביתית ועוצר שני תלמידי בית ספר תיכון שעוברים לידי עם סיגריה: "אין לכם מושג כמה טוב פה!" הם מביטים עלי בהפתעה: "בטח, ישראל זה המקום הכי טוב בעולם." כן" אני עונה, "אבל אני באמת מתכוון לזה: אין עננים כאלה באירופה, ואין שמיים כל-כך קרובים. "אתה מורה לאומנות?" הם שואלים אותי. "לא, לאהבת הארץ". עניתי. והם צוחקים: "רואים, רואים..." לוקחים שאכטה עמוקה ונכנסים לבית הספר. אני ממשיך משם להנהלה של הסוכנות ליום עמוס של פגישות.
אני יכול לסכם קצת יותר משנה של עבודה במרכז אירופה: הכפלה של מספר הצעירים המבקרים בישראל, בעיקר בתכניות מסע ותגלית, שיפור הקשר עם רוב הארגונים והמוסדות היהודיים. שלושה סמינרים גדולים לסטודנטים ו25 אירועים חינוכיים/תרבותיים שיזמנו והפקנו השנה בנושא ישראל. כל זאת למרות קיצוץ של חמישית מהתקציב השנתי. אין לי אוטו ואין לי נהג, אין תקציב גדול לכיבוד גם לא לניקיון ואפילו המשכורות נפגעו. אבל הפעילות בשיאה.
הופתעתי לגלות שרואים את זה בירושלים, ובזכות זה נמנע קיצוץ גדול נוסף. אני נלחם פה על כל דולר, ומתאר את ההתקדמות בתכנית הקמת "בית ישראל" (שם זמני) בבודפשט.
למחרת אני נוסע לבר המצווה של הבן של אחותי. הוא, שהייתי רגיל לראותו מתלהב רק מכדורסל ומהארי פוטר, קורא בתורה בבית הכנסת את סוף סיפור חייו המדהים של יוסף.
מחר אקנה כמה מוצרים ישראליים (שאפשר להשיג בהונגריה אבל חייבים בכל זאת להביא אותם מישראל, לקנות אותם בעברית): שקדי מרק, במבה, זיתים וקפה. וגם: את הסבון שאני אוהב, שסבתא ג'מילה הדרוזית מהגליל מכינה מצמחים. סטף וורטהיימר התעשיין האידאליסט בנה לה מפעל גדול והיא מיצאת עכשיו לכל העולם כמעט.
מה יודעים על סטף ורטהיימר בהונגריה. מה יודעים על סבתא ג'מילה? מה יודעים על בית הקפה קאלו ועל דרך בית לחם? על העננים הירושלמיים של חודש דצמבר. מה יודעים על הבכי של יוסף, בנו האהוב של יעקוב. מה יודעים על מה שהסוכנות עשתה בשנה החולפת?
אני חייב לכתוב ולספר את הכל. כי עוד מעט המחשבות האלה ייעלמו בשטף העבודה, והביקור המתוק והמשמעותי יתכווץ לשתי המילים הסתומות, שעונות בדרך כלל על השאלה "איך היה בארץ?..
- "היה טוב...!"
